החלטה בתיק בש"פ 6626/10

           ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ט' חיימוביץ'), אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.        נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו שורה של עבירות אינוס ומעשה סדום וכן עבירות של תקיפה ושל תקיפת קטין על-ידי אחראי עליו. לפי עובדות כתב האישום, בין השנים 2003 - 2010, בעל העורר את אשתו שעימה התגורר, פעמים רבות, שלא בהסכמתה החופשית. בגדר כך, החדיר העורר את איבר מינו לתוך איבר מינה, וזאת למרות שהמתלוננת התנגדה לכך, אמרה לו כי אינה רוצה וכי היא עייפה, וניסתה לדחוף אותו. בשעות הלילה של יום 9.6.10, לאחר שהמתלוננת נרדמה, היא הרגישה לפתע שהעורר מפשיט איתה ורוצה לקיים עימה יחסי מין. המתלוננת התנגדה למעשה - היא דחפה את העורר ואמרה לו כי היא רוצה לישון. העורר בתגובה, השתמש בכוח, סתם את פיה, הפך אותה על ביטנה כשהיא על המיטה, הצמיד אותה אליו בכוח והחדיר את איבר מינו לתוך איבר מינה עד שהגיע לסיפוק מיני. בצד האמור, במספר רב של הזדמנויות שונות שאירעו בעת שהעורר התגורר עם המתלוננת,  הוא ביצע בה מעשי סדום שבגדרם החדיר את איבר מינו בכוח לפי הטבעת של המתלוננת, למרות שהתנגדה לכך, אמרה לו שהיא אינה רוצה לקיים יחסי מין בצורה כזאת ושהוא מכאיב לה. המתלוננת אף אמרה לעורר במספר שיחות כי היא לא מסכימה לקיים עימו יחסי מין אנאליים. עוד מייחס כתב האישום לעורר מספר רב של מעשי תקיפה של המתלוננת, שבוצעו כמעט מדי יום ביומו, והתבטאו במכות בכל חלקי גופה וסטירות בפניה, אשר גרמו במספר רב של מקרים לשטפי דם בחלקי גופה השונים. בנוסף, מייחס כתב האישום לעורר מעשה תקיפה של בנו שעליו היה אחראי כחוק, שבוצעו כשזה היה כבן 6. בגדר כך, הכה העורר את בנו בידיו ובכתפו.

2.        בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בחן את חומר הראיות ומצא כי הוא מקים תשתית ראייתית לכאורית לביצוע המעשים המיוחסים למשיב בכתב האישום. בית המשפט אמנם קבע כי עוצמת הראיות "אינה מושלמת" וכי היא "נפגמה במעט". עם זאת, פסק בית המשפט כי אין בדבר כדי לשמוט את הקרקע מתחת לתשתית הראייתית האמורה. על רקע זה, קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה נגד המשיב, ונוכח העובדה שהמשיב כבר הורשע בעבירת אלימות נגד המתלוננת בשנת 2005,  נקבע כי קיימת עילת מעצר בעניינו בגין מסוכנות. בית המשפט קבע כי קיימת "הפחתה בעוצמת הראיות", לגבי עבירות המין בלבד. מטעם זה, ועל רקע העובדה שמדובר בעבירות שבוצעו בתוך המשפחה, הורה בית המשפט כי שירות המבחן יגיש תסקיר מעצר בעניינו של המשיב. התסקיר שהוגש בהתאם להחלטה זו נמנע מלהמליץ על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר. שירות המבחן התרשם מסיכון שנשקף למתלוננת מהמשיב וסבר כי הערבה המוצעת - אימו של המשיב, אינה מתאימה לשמש בתפקיד, נוכח עמדתה המגוננת ותפיסתה את המתלוננת כאחראית על הקשיים הזוגיים במערכת, ואת בנה כקורבן. בית המשפט עמד בהחלטתו על המלצות שירות המבחן. עוד צוין כי פחד המתלוננת מהעורר שהביא אותה לעזוב את הבית מספר פעמים למעון לנשים מוכות, מביא להסתתרותה גם בעת הזו. נוכח המלצת שירות המבחן ועל רקע המסוכנות הגלומה במעשיו של העורר והחשש הקיים משיבוש הליכי משפט, פסק בית המשפט כי אין לשחרר את העורר ממעצר, והורה על מעצרו עד תום ההליכים.

           מכאן הערר שלפניי.

4.        לטענת העורר, החולשה הקיימת בעוצמת הראיות נגדו בעבירות המין מטה את נקודת האיזון לכיוון העדפת שחרורו על פני מעצרו. לדבריו, עבירות האלימות שיוחסו לו בוצעו בתוך המשפחה ואין ללמוד מהן על מסוכנות הקיימת כלפי כולי עלמא, אלא רק כלפי המתלוננת. העורר מוסיף כי הערכת שירות המבחן בתסקירו מבוססת על דברי המתלוננת, ואלה שנויים במחלוקת. עוד גורס העורר כי חלופת המעצר שהוצעה - הכוללת איזוק אלקטרוני - הינה חלופה ראויה ויש בה כדי להרחיק בינו לבין המתלוננת באופן שינטרל את המסוכנות הנשקפת ממנו. לדבריו, לא היה מקום לקבוע כי אמו מנועה לשמש כמפקחת בחלופת מעצר, שהרי כל שאמרה כשנחקרה היה שלא היתה עדה למעשי אלימות מצדו. לטענת העורר, אף שירות המבחן לא התרשם כי נשקפת מן העורר מסוכנות ברמה גבוהה ובמצב דברים זה אין סיבה כי לא ישוחרר לחלופת מעצר בפיקוח אמו, שתגובה באיזוק אלקטרוני; מה גם שהמתלוננת מסתתרת, והעורר אינו מודע למקום הימצאה ולכן אין היא חשופה לסכנה.

5.       המדינה טוענת מצדה כי עבירות האלימות המיוחסות לעורר מלמדות על מסוכנותו הרבה. המדינה חולקת על הקביעה כי קיימת חולשה בחומר הראיות בכל שאמור בעבירות מין, שיסודה בכך שמדובר ב"מילה כנגד מילה" ומכך שלדברי המתלוננת לא נמצאו חיזוקים ראייתיים. לטענת המדינה, היות שמדובר בעבירות מין, הרי שאין צורך בחיזוק ראייתי לצורך הרשעה וההכרעה בתיק "תקום ותיפול" על שאלות של מהימנות. לטענתה, לא הועלה כל נימוק שיציג את דברי המתלוננת כבלתי אמינים או שיכרסם במשקלם. בנפרד מהאמור, מדגישה המדינה כי עצמת הראיות בעבירות האלימות, די בה לצורך מעצר העורר עד תום ההליכים. המדינה מוסיפה ומפנה לתסקיר מטעם שירות המבחן שהמליץ שלא לשחרר את העורר לחלופת מעצר, ועמד על פרק הזמן הממושך שבו היתה המתלוננת נתונה לאלימות מצד העורר. המדינה מציינת כי באחת הפעמים שהמערערת שהתה במקלט לנשים מוכות, הצליח העורר לאתרה, ומדגישה כי אין בהרחקת העורר מן המתלוננת כדי לספק ערובה לביטחונה. אשר לאמו של העורר - גורסת המדינה שאף היא עצמה נתונה לאלימות מצדו, וכי היא מנסה לחפות על העורר, הגם שהיא מודעת לטיב מעשיו.

6.        לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מסקנתי היא כי דין הערר להידחות. בין הצדדים לא קיימת מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה נגד העורר - גם אם קיימת מחלוקת ביניהם בשאלת עוצמתן בנושא עבירות המין. אינני רואה להידרש לשאלת אחרונה זו, שכן להשקפתי גם בהינתן קביעת בית משפט קמא, קיימת תשתית ראייתית מספקת למעצרו של העורר עד תום ההליכים. כמו-כן, נגד העורר קיימת עילת מעצר סטאטוטורית, הקבועה בסעיפים 21(א)(1)(ג)(4)-(5) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) התשנ"ו-1996. גדר המחלוקת מצוי, אפוא, בשאלה האם ניתן לשחרר את העורר לחלופת המעצר שהוצעה על-ידו בבית אמו. שאלה זו נבחנה על-ידי שירות המבחן שקבע כי "מבלי להתעלם מהפערים העמוקים בעמדות בני הזוג ביחס למערכת היחסים הזוגית, ולנוכח המידע מגורמי הרווחה, עמדתו הקורבנית ביחס למערכת היחסים ולמקומו בה, וכן חששה של האישה, לא ניתן לשלול קיומו של סיכון להישנות פגיעה בה". בהתייחס לחלופת המעצר שהוצעה, קבע שירות המבחן כי זו אינה מתאימה, שכן אמו של העורר תתקשה להציב עבורו גבולות התנהגות ברורים "לנוכח עמדתה המגוננת ותפישתה את כלתה כאחראית הבלעדית על הקשיים הזוגיים במערכת, מול תפישת בנה כקורבן".

7.        הגם שכפי שנקבע בפסיקתנו, בית משפט זה אינו מחויב באימוץ המלצותיו של שירות המבחן, שהתסקיר מטעמו משמש אך כלי עזר סטאטוטורי - גם אם חשוב ומרכזי - לגיבוש ההחלטה בשאלת אפשרות שחרורו של נאשם לחלופת מעצר (ראו למשל בש"פ 3830/09 ידאעי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.5.09); בש"פ 3161/10 מדינת ישראל נ' מהרבנד (לא פורסם, 2.5.10)), הרי שנדרשים טעמים נכבדים על מנת להצדיק סטיה המלצות שליליות שנקבעו בתסקיר (ראו 9537/09 גדבאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.12.09)). משנקבעה מסוכנותו של נאשם, הרי שכדי לשחררו לחלופת מעצר, נדרש להבטיח כי ניתן לאיין את המסוכנות באמצעות החלופה המוצעת. משעורכי התסקיר, שהינם אנשי מקצוע מיומנים שלהם ממומחיות בבחינת התנהגותו של הנאשם המובא בפניהם, סביבתו, משפחתו והאינטראקציה ביניהם, ומחזיקים בניסיון בנוגע להערכת תפקודם העתידי (בש"פ 9189/09 ימיני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.11.09), אינם סבורים כי יהיה בחלופת המעצר כדי ליתן מענה למסוכנותו של נאשם, יש ליתן לעמדה זו משקל משמעותי.

8.        מעשיו של העורר, שנמשכו, לכאורה, על פני פרק זמן של מספר שנים, והיו נגועים, על-פי המיוחס, באלימות חמורה כלפי אשתו ובנו, מעידים על דרכו של המשיב לעשות שימוש בכוח הזרוע. המסוכנות הנשקפת מהתנהגות זו, אינה מסוכנות נקודתית שניתן לאינה באמצעות הרחקת העורר מאשתו, ויש בה כדי ללמד על דפוס המאפיין את מעשיו. כפי שנקבע בתסקיר שירות המבחן, החלופה המוצעת בבית אמו של העורר אין בה כדי לאיין את הסיכון שנשקף מפניו. לא מצאתי, בנסיבות שתוארו, עילה לסטות מהמלצות שירות המבחן ומהכרעתה המנומקת של הערכאה הדיונית.

           הערר נדחה.

           ניתנה היום, י"ג בתשרי התשע"א (21.09.10)

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: